"לעשות את זה נכון" – דוגמא להשפעת תפיסה מוטעית – פ.מ. אלכסנדר

תרגום מאנגלית: אלעד גרינברג (2008)

   "לעשות את זה נכון" (Doing It Right), הוא תרגום של הדוגמא הראשונה מתוך החלק השני (Incorrect Conception) הנמצא בפרק השני (Sensory Appreciation In Its Relation To Learning And Learning To Do), בספר Constructive Conscious Control of the Individual שכתב פ.מ. אלכסנדר.

(כל הכותרות נכתבו לנוחות הקריאה האינטרנטית בלבד ואינן נמצאות בטקסט המקורי).

על הדעות הקדומות של האדם המגיע לשיעורים בשיטת אלכסנדר

הבה נניח כי אדם מחליט לקחת שיעורים בשיטת אלכסנדר ממורה מסוים וכי הוא מגיע לשיעור הראשון. תחילה, מציין המורה לפני התלמיד את תוצאות אבחנתו בנוגע למוזרויות, הפגמים האמונות התפלות והאמונות המוטעות שלו במנגנון הפסיכו-פיזי שלו בהם הוא מבקש לטפל ואת האמצעים שבעזרתם יתבצע טיפול זה .

אין להימנע מכך שעד לזמן סיום דברי המורה, התלמיד כבר גיבש תפיסה משל עצמו (לעתים קרובות בניגוד גמור לזו של המורה) בנוגע לעובדות שהוצגו לפניו, ואלא אם הוא אדם יוצא דופן במיוחד, התלמיד כבר הגיע עד אז, בהתאם לדעותיו הקדומות, להחלטה בנוגע ל:

(1) הסיבה או הסיבות האחראיות לאבחנות שהוצגו לפניו;

(2) המטרה שתושג על ידי סילוק סיבות אלו;

וחשוב מכל,

(3) האמצעים שעליו לאמץ על מנת לחתור אל מטרות אלו.

לעשות דבר מה ולעשות את "הדבר הנכון"

בהחלטתו האחרונה הוא יושפע מאמונתו המקובעת הגורסת כי על מנת להבטיח את קיום המטרה שלפניו, חובתו הראשונה היא "לעשות דבר מה" (כפי שהוא מבין את מושג ה"עשייה"), ולעשות זאת נכון (כפי שהוא מבין את המושג "לעשות משהו נכון"). הדבר אינו מפתיע, מכיוון שסביר להניח שכל מוריו הקודמים החדירו לו עוד מימיו הראשונים את הרעיון הגורס כי כאשר דבר מה אינו כשורה, עליו לעשות משהו על מנת לעשותו נכון. מעבר לכך, לבטח נאמר לו כי אם יפעל מתוך גישה מוסרית הוא תמיד ישאף לדבר הנכון, ולא לדבר השגוי, כך שרצונו זה "להיות נכון" נהפך לאובססיה בה, כמו בתחומים רבים אחרים, עליו להשקיט את מצפונו*

* אם נחשוב על העניין לעומקו, נהיה מוכרחים להודות כי בעניינים כגון אלו, התעקשותו של אדם לרצות את מצפונו הינם, לעתים קרובות לא יותר מניסיון לפרוק מעליו אחריות. הוא מודע לדרכים מסורתיות-רגילות מסוימות להתמודדות עם קשייו. חוויותיו האישיות מדרכים אלו למדוהו כי אלו לרוב יובילוהו לכישלון. אך עדיין יטען כי למרות שניסה אותן דרכים ונחל כישלון, לפחות הרי ניסה את מיטב יכולתו. במלים אחרות, הוא ניסה לרצות את מצפונו ולא את האינטליגנציה השכלית שלו. לפיכך, הוא יאמץ דרך עבודה זו משום שזוהי הדרך הקלה.

ההרגשה של התלמיד היא לא מהימנה

ברגע בו המורה מבחין כי התלמיד (הפועל מתוך דעותיו המקובעות) מתחיל לעשות דבר מה אותו הוא חושב לנכון כדי להוציא לפועל את המטרה שלפניו, הוא יצביע לפניו על כך שבנסיונו לתקן את המעוות על ידי "עשייה" של דבר מה בעצמו, הוא למעשה מסתמך על שיפוטו האישי, אולם קשה לכבד את שיפוטו (של התלמיד) בהקשר זה, מכיוון שהוא מתבסס על חוויות חושיות שגויות מעברו. לפיכך, המורה ייעץ לתלמיד להפסיק להסתמך על שיפוטו האישי במקרים אלו ובמקום זאת למלא אחר ההנחיות החדשות ולאפשר למורה להעניק לו, באמצעות ידיו, חוויות חושיות מדויקות יותר.

אולם, עבור התלמיד הממוצע הרעיון זה של הפסקת עשיית הדבר השגוי (כאמצעי ראשוני בחינוך-מחדש) לא נראה מושך, כך שהתלמיד ממשיך בנסיונותיו "להיות נכון" למרות חווייתו ולמרות כל מה שיאמר לו המורה.*

*דרך אגב, הייתי רוצה לציין כי במקרים בהם אדם מפתח "פוביה" בהקשר לחציית רחובות, נסיעה ברכבת, חציית גשרים או חללים פתוחים, היותו לבד בחדר, היותו נבהל יתר על המידה מרעשים רגילים וכדומה, בכל המקרים האלו אנו עדים לאדם אשר מקיים תנאים חמורים של איזון פסיכו-פיסי לקוי, אשר נגרמו על ידי רגישותו לגירוי המסוים האחראי ל"פוביה".

הקשר בין פעולה לבין הרגשה

ישנן סיבות רבות לכך, לדעתי העיקרית היא העובדה (אליה כבר הפניתי את תשומת לבו של הקורא) היא, כי בתפיסתנו כיצד ליישם את החלקים השונים של המנגנונים שלנו, אנו מונחים כמעט לחלוטין על ידי הרגשה שהיא פחות או יותר לא מהימנה. אנחנו מתרגלים לבצע פעולה מסוימת באופן מסוים ואז חווים הרגשה מסוימת בהקשר לפעולה זו, אותה אנו מזהים כ"נכונה". הפעולה וההרגשה המסוימת המתלווה לה נהפכות לאחת בהכרתנו.

אך, אם דבר מה מסוים יגרום לנו לשנות את תפיסתנו בנוגע לאופן ביצועינו את הפעולה, ואם נאמץ שיטה חדשה אשר תהיה בהתאם לתפיסה חדשה זו, הרי אז נוכל לחוות הרגשה חדשה בביצוע הפעולה אותה איננו מזהים עם מושג ה"נכון". וכתוצאה מכך נבין כי הדבר שעד כה זיהינו כ"נכון" הוא בעצם שגוי.

דוגמא: כיפוף בירכיים

לדוגמה, נניח כי המורה, בנסיונו לשנות תפקוד לקוי כלשהו אצל התלמיד, מבקשו לכופף את ברכיו. התלמיד, בחושבו אך ורק על הדבר אותו נתבקש לבצע (ה"מטרה") וברצונו לעשות את הדבר בצורה "נכונה", יכופף את ברכיו באופן בו הוא תמיד כופפן – כלומר, תוך הפעלת מידה ניכרת של מתח מיותר ולחץ המפריעים לאיזונו, מקצרים את עמוד השדרה שלו (על ידי הגדלת הקימור וכדומה) ומקשים את צווארו. כך ישיג את מטרתו (כיפוף ברכיו), אך במחיר מתח מיותר וחיסרון בשימוש שלו באורגניזם. אין אני מתכוון, כמובן, כי התלמיד מודע לכל זאת. סביר להניח כי הוא לעולם לא הקדיש מחשבה לאופן בו הוא ביצע פעולה כגון "כיפוף ברכיו", ולמרות הכרתו הכללית בכך שיש בו פגם כלשהו (אחרת לא סביר להניח כי היה מגיע למורה כלל), הוא לא קישר את אותו "פגם" עם אף פעולה שהוא מבצע בעצמו – כלומר, על ידי פעולותיו שלו המכוונות בצורה לקויה. לפיכך, כאשר הוא מכופף את ברכיו בתגובה לבקשת המורה, הוא אינו מודע לשום דבר שגוי באופן עשייתו. הוא מכופף את ברכיו כפי שהיה רגיל לכופפן תמיד. הדבר מספק אותו, דבר מרגיש לו נכון.

כעת, הבה נניח כי המורה, לאחר שמשך את תשומת לב התלמיד לאופן הלקוי בו הוא השתמש בעצמו במהלך כיפוף הברכיים, יתן לו עזרה (שאת פרטיה נגלה בפרקים הבאים) ויצליח להביאו לכופף את ברכיו בצורה הטובה ביותר ששימושו במכניזם העצמי שלו הכולל מתיר זאת. כאשר דבר זה יתרחש, פעולת כיפוף הברכיים תיהפך, עד כמה שיצליח התלמיד, לפעולה חדשה לכל דבר ועניין; פעולה אשר תביא איתה הרגשה חדשה. הפעם פעולה זו אינה מורגלת אצל התלמיד ולכן היא תרגיש לו כשגויה.

להרגיש נכון

מכאן ואילך, בכל פעם שרעיון כיפוף הברכיים יעלה לפני תלמיד זה (בין אם כתגובה להנחיית המורה או כתוצאה מיוזמה שלו עצמו), הבחירה תעמוד לפניו בין לכופפן בדרך הישנה (כלומר, תוך שימוש לקוי בעצמו) ו"להרגיש שעשה את הדבר הנכון", לבין שינוי האופן בו הוא יבצע את הפעולה ו"ירגיש שגוי". כפי שאמרה זאת באופן מיוחד ילדה קטנה אחת כאשר העניין הוסבר לפניה בהקשר לדבר מה שהיא עשתה, "או, אני מבינה! אם אני מרגישה משהו בכלל, אז כנראה שאני מרגישה לא נכון. ואם אני לא מרגישה נכון, כנראה שאני לא מרגישה כלל." למרבה הצער, התלמיד הבוגר הממוצע, שלא כמו הילדה הקטנה, אינו "רואה" זאת, ואם כן, גם לא יפעל בהתאם. אכן, עלינו להודות בעובדה שהמבוגר, ככלל, אינו אוהב הרגשות חדשות ואף בחלק מהמקרים פוחד מהן.

הביטחון שבהרגשה הנכונה

"הרגשה" חדשה תתן לו מימד של אי-ביטחון כאשר הוא חווה אותה בהקשר לפעולות אליהן כבר היה מורגל לשייך להרגשה אחרת כל חייו. הרגשה זו של אי-ביטחון הנה דומיננטית ביותר בהקשר של שמירה על איזון בפעולות כגון עמידה, הליכה וכדומה, בהתאם לשמירה על ההרגשה הנרכשת החדשה.* וכך קורה, שכאשר התלמיד ניצב מול הברירה של שימוש לקוי במנגנון שלו ו"הרגשה נכונה", או שימוש משופר ו"הרגשה לא נכונה", הוא בדרך כלל "יאבד את ראשו" כמו שאומרים, לא ישהה את תגובתו המורגלת ויפול חזרה ל"להרגיש נכון".

תפיסות מוטעות – להפסיק לעשות נכון

זוהי רק דוגמה אחת לקושי אשר יעמוד לפני התלמיד בעל התפיסות המוטעות והפעולות שאינן מכוונות בכיוונים מסוימים. דבר זה יעמוד בפניו ובפני המורה שלו בכל ניסיון להעביר או לרכוש ידע בתחום הפסיכו-פיזי. במקרה כגון זה שהבאתי, תפיסותיו המקובעות של התלמיד בנוגע למהו "נכון" ומהו "לא נכון" בתנאים מסוימים יובילו לנתיב ללא מוצא. כיצד ניתן להעביר לתלמיד חוויה משופרת וחדשה אם כל התנועות שהוא עושה מתרחשות באופן תת-הכרתי והן מביאות להרגשות מסוימות אליהן הוא התרגל ואותן הוא מעדיף?

זהו מצב אתו אף מורה, מלומד ככל שיהיה, לא יוכל להתמודד בצורה משביעת רצון. מצב ממנו התלמיד לא ייחלץ, עד שיפסיק לנסות לעשות דברים נכון – זאת אומרת, יעצור מלפעול בצורה עיוורת לטובת מטרותיו, ובמקום זאת יחשוב על האמצעים החדשים שהוענקו לו דרך מורו, באמצעותם יוכל להשיג את מטרותיו.

 

© כל הזכויות לתרגום שמורות לאלעד גרינברג.